בשביל להצליח צריך בהכרח להתקרב לצלחת, וזה בהכרח לוקח זמן
בשביל להצליח ברמה מספיק גבוהה שתהיה מקובלת על ידי רוב האנשים שאתה מכיר - צריך בדרך כלל די הרבה עבודה. שנים. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
דף זה הולך בעיקרו לדבר על הצלחה בסגנון יזמות אך לדעתי נוגע גם לעוד הרבה תחומים בחיים. אני גם נותן דוגמה שקשורה לספורט בארץ בסוף העמוד.
אנשים עשירים אומרים שלהרוויח כסף זה כמו לרכב על אופניים. אתה צריך ללמוד את זה אבל ברגע שיש לך את זה – אתה יכול להרוויח בגדול שוב ושוב ושוב. בתאוריה, אתה לוקח לאדם עשיר את כל הנכסים והכסף ושם אותו ברחוב – הוא יצליח לטפס לחופש כלכלי.
נניח ואנחנו מדברים על לפתח מוצר, לפתוח טיקטוק מוצלח, לבחור niche ולפתוח עליו עמוד אינסטה או להפוך לטריידר טוב. אלו דברים שאפשר לעשות בחודשים מועטים. למה עדיין אנשים לא מצליחים כל כך מהר? האם זה חובה להיכשל כמה פעמים? אוקיי נגיד וזה חובה: חובה להיכשל לפחות 3 פעמים לפני שyou’ll make it . בעמוד האינסטה או טיקטוק שתפתח – העמוד הרביעי יצליח. זה עדיין מספר חודשים עד גג שנה של עבודה. למה אנשים לא עושים את זה?
לדעתי, ניסיון, להיכשל וללמוד זה לא מספיק. יש גבול לכמה אתה יכול ללמוד במקום שבו אתה נמצא. זאת הנקודה שהייתי רוצה להציג היום. הסיבה שלהצליח לוקח זמן היא בעיקר – תזוזה סוציאלית (כלומר פיזית לנוע בין חבורות אנשים) אל קהילות ומקורות מידע טובים יותר. לפני שאפרט, אדגים איך תזוזה בין קהילות תראה במציאות:
(דיסקליימר: להצליח יכול להיות הרבה דברים אבל כאן אדבר על איפה שלרוב הכסף הגדול נמצא ואיפה שבשלב מסוים אתה מדפיס כסף, יזמות)
הדוגמה של אבי: מ0 ל100 ב...שנתיים?
בין אם אתה נולד בבאר שבע או בתל אביב, מה שבהכרח משפיע על כמה זמן ייקח לך להצליח, אתה נולד למשפחה מסוימת וסביבה מסוימת שתלמד אותך סט קישורים מסוים. אז נניח באר שבע, כי אני מכיר אותה וקל יותר להמחיש את התזוזה בין קהילות בשבילי משם מאשר מתל אביב.
אבי נולד בבאר שבע למשפחה ממוצעת. אבא טכנאי מזגנים ואמא מורה ללשון בתיכון. אבי גדל בשכונה טובה יחסית. חברים שלו תלמידים די טובים והוא מוצא את עצמו אפילו ב"כיתה מדעית" (כיתה שאפשר להגיש ממנה בגרויות של 5 יחידות). אבי לא באמת יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, במיוחד כי בתיכון תמיד מרחף מעל הראש הצבא ולא מה תעשה כשתהיה גדול. ההנחה הקבועה היא להשקיע בלימודים בשביל להגיע למקום טוב בצבא אבל המציאות היא, שאם אתה פרופיל 97, אלא אם אתה חכם הרבה מהממוצע, אתה מוצא את עצמך בתפקיד קרבי או תפקיד אחר בשטח.
יש כאן הבדל בין גברים לנשים. נשים יגיעו לתפקיד טכנולוגי הרבה יותר בקלות, בהנחה שירצו ויהיו חכמות כמו אבי (כי אין חובה לקרבי) וימצאו את עצמן בקהילות הרבה יותר מצליחניות וסובבות ידע מוקדם יותר. בדרך כלל לפגוש אנשים שכסף ויזמות זה העיסוק העיקרי שלהם כשאתה מגיע מבאר שבע זה שוק של ממש, אבל זהו צעד הכרחי בשביל לטפס כלכלית.
אבי משתחרר בגיל 21. בצבא הוא היה הרבה יותר מדי עסוק בשביל לפתח את עצמו מבחינה פרקטית אבל הוא הגדיל ראש: הוא קרא הרבה ואפילו עשה פסיכומטרי עם ציון טוב. אבי משתחרר מהצבא ורוצה ולפתוח מותג בגדים.
גבירותי ורבותיי, כל חייו של אבי לפניו והמטרה היא יחידה וברורה. מותג בגדים. אנא ניקח סטופר ונתחיל אותו עעעכשיו!
אבי מתחיל את דרכו בעיצוב בגדים ויצירת מותג
אמא לוחצת על אבי ללמוד...ובצדק, מותג בגדים זה רחוק מעתיד בטוח. גם אם יעשה כסף, האם אבי בכלל מכיר איך לגדר ולהשקיע את הכסף שלו כך שיספק לו תמיכה או אפילו חופש כלכלי? גם אחרי שעושים את הקפיצה הגדולה ומרוויחים כסף, השלב הבא והקשה הרבה יותר הוא – לשמור על ההצלחה, במיוחד בעסק עם הוצאות על פרסום וייצור בגדים.
אבי חוזר מטיול גדול אחרי צבא, הוא בן 22. הוא בחור מאוד שאפתני אז הוא אומר: "עד גיל 24". הוא נותן לעצמו שנתיים לבנות משכורת ממותג בגדים. תוך כדי הוא יעבוד בבר.
הוא פותח למותג טיקטוק ואינסטגרם ולאחר מכן ישר פותח יוטיוב. הזמן ללמוד. הוא משקיע כמה חודשים בלהעלות פוסטים, ליצור עיצובים וללמוד איך וממי מזמינים את החולצות.
עכשיו הוא כבר חצי שנה בתוך. הזמן רץ, יש לו כבר עמודים עם מאות עוקבים שהוא פרסם באינטנסיביות. יש לו כמה עיצובים יפים אבל... הוא תקוע. הוא תקוע על הספק שלו, הוא לא אוהב את האיכות. הוא רוצה שהחולצות שלו ירגישו כמו זארה, לא כמו חולצה מצחיקה שאתה קונה בדוכן על החוף באיטליה. מצד שני, הוא לא מוצא חולצות באיכות כזאת בזול. עם האיכות הזאת, הוא יהיה מוכרח למכור חולצות ב100 שקל. יקר מדי.
בנקודה הזאת הוא חושב שאולי הוא מפספס משהו. אולי הtutorialים באנגלית שהוא מסתכל פשוט לא מתאימים מספיק לישראל. הוא מחליט לחפש קהילות (communities) שעוסקות במה שהוא עוסק. הוא מרגיש די בודד האמת. יש לו חברים מהבר בו הוא עובד וחברים מהבית ספר אבל בגיל 22 ו23, כולם כבר כל כך עסוקים. הוא מרגיש היחיד שלא כל כך עסוק כי יש לו רק עבודה אחת ושאר הזמן הוא בבית על המחשב מנסה להפוך את החלום שלו למציאות. חברים שלו כבר לומדים והוא.... מה הוא עושה? הוא גם מבאר שבע, יזמות ועסקים עצמיים בפריפריה לא זוכים כאן ללגיטימציה ואהדה כל כך.
הוא מוצא פה ושם קהילות שמתאימות לו אבל אין באמת איזה מיט-אפים או אנשים להתייעץ איתם ברצינות.
ההזדמנות הראשונה של אבי
אחרי שנה בתוך העסק, כשכבר יש לו אתר למכירות ועיצובים ואינסטגרם וכו', קופצת לו פרסומת של מיט-אפ של מעצבי בגדים שמארגנת חברת בגדים גדולה. הכניסה – 100 שקל. "אלו ה100 שקלים הכי טובים שאני הולך לבזבז בחיים" חושב אבי.
מגיע היום הגדול. הוא עולה על רכבת ונוסע. לאבי יש מזל גדול, כי יש לו חתיכת אומץ. הוא יודע שהוא הולך להגיע לשם ולהרגיש אנדרדוג. "אני סוף סוף מגיע לליגות הגבוהות" הוא אומר לעצמו. הוא מגיע למקום אחרי נסיעה של שעתיים וחצי. יש שם אפילו פיצות ובירות אבל לא לזה אבי חיכה שנה פלוס. הוא ישר מתחיל לשאול אנשים על ספקים, על קהילות של עיצוב וייצור בגדים. הוא אפילו צובר לעצמו כמה חברים.
הוא חוזר הביתה באותו יום, עם ספק טוב יותר שהכיר, עם הרבה תיקונים שהוא צריך לעשות לאתר, לאינסטה ולטיקטוק (הוא פגש שם חתיכת מצליחנים והם נתנו לו חתיכת טיפים!). הוא משקיע בזה כמה חודשים והנה, שנה ו3 חודשים בפנים, הוא עשה את המכירה הראשונה לאדם שלא מכיר אותו בכלל! מטורף! הוא בעננים.
מה עושים עכשיו? הוא מרוויח 20 שקלים על כל חולצה. האם הוא יכול להגדיל את הפער? את המחיר הוא לא רוצה להעלות, הוא עשה רק מכירה אחת אבל אולי אפשר לעשות את הכל בזול יותר. שנה ו8 חודשים בפנים הוא כבר די מבוסס בכל מיני קהילות וקבוצות ווצאפ בהן הוא משתתף. הוא כבר מכיר מושגים, מכיר את הספקים אחרי ניסוי וטעייה והוא מכר כבר 100 חולצות (2000 שקל). זה כבר לגמרי כסף אמיתי. אפילו אמא גאה!
יום אחד הוא מגיע לכנס של מעצבי בגדים ומישהו שם עומד עם חולצה שעיצב בעצמו. אבי מסתכל.
"וואלה חולצה אש!"
"תודה רבה אחי."
"יש לי שאלה קצת מוזרה. קוראים לי אבי ויש לי ברנד שאני מנסה לפתח. מאוד חשוב לי שהחולצות שלי יהיו איכותיות ושלך נראית אחת הנוחות. מאיפה הזמנת?"
"האמת שגם אני כבר מעצב ומוכר 3 שנים. עברתי בין כל מיני ספקים אבל אתה לא מבין איזה מזל אחי, שמעתי באיזה מסעדה בטעות על ספק ישראלי x שמספק חולצה אחת כזאת ב 40 שקלים. בדקתי את העניין והחולצה שאני לובש כרגע היא מהם"
"מהההההההההה?!?!??! 40 שקלים??"
"כן כן."
אבי בשוק, חישוב מהיר מראה שאבי פספס 2000 שקלים אם רק היה מכיר את הספק הזה. איזה באסה.
אבי מנסה את הספק ואחרי כמה חודשים כבר סופית עובר אליו.
דינג-דינג-דינג! Times up! עברו שנתיים.
התוצאות של אבי במשחק היזמות
אבי, במהלך השנתיים האלו מכר 150 חולצות ועם 20 שקל רווח ל100 הראשונות ו40 שקל רווח ל50 הבאות הוא עשה 4000 שקלים. הוא התחיל למכור לזרים רק בחצי שנה האחרונה אז זה יוצא כ 670 שקלים בחודש. הגרף שלו חיובי, הוא מרוויח ומשתפר מחודש לחודש. העיצובים שלו עלו רמה. הוא כבר בן 24 והשנתיים האחרונות היו, איך לומר, מעייפות. סה"כ, הסיפור שכתבתי כאן – הוא סיפור הצלחה. אם אתה בגיל 24 ויש לך עסק שצומח ככה ורווחי, אתה במצב טוב. הרבה אנשים יכולים להיות פחות מצליחים בשלב זה של העסק או עייפים מדי, והם יפרשו כאן אבל אבי יחליט להישאר. הנה הpost credits של אבי:
- אבי הולך לגלות בשנתיים הבאות על דרך חדשה לפרסם את החולצות שלו, שתוזיל לו את עלויות הפרסום.
- אבי הולך לגלות על ספק אחר שעולה מחיר שווה אבל אם להזמין בכמויות גדולות, הוא יהיה מוכן להוזיל מכירים. זה יוריד לאבי את ההוצאות.
- אבי ייפגש עם דניאל, שכבר 5 שנים עוסק במה שאבי עוסק והולך ללמוד כל כך הרבה על רשתות חברתיות, עד שהוא יחשוב שהוא לא ידע כלום לפני זה.
- אבי יעבור למרכז ואחרי ניסוי וטעייה של עוד שנתיים הוא ידע בדיוק איזה בית מתאים לו, ואיך לייעל את כל עסק הדיור כלכלית.
- אבי הולך לעבור חבורת חברים. הם כבר לא באמת יוצאים, החברים מהבית ספר. בני 24 בכל זאת, אחד אפילו נשוי. החבורה החדשה שלו היא מאוד מפוקסת על אומנות, ציור, עסקים ועיצוב. הוא לומד שם המון. הוא מבין, למה לא היה לו סיכוי למצוא אותם כשהוא היה בתחילת דרכו. כמה הוא היה רוצה אבל, כמה כאב ראש זה היה חוסך.
- ככה אבי הולך ומתייעל משנה לשנה. אחרי 5 שנים הוא כבר יכול לעזוב את העבודה ולחיות מהכסף של המותג. כעת הוא מבין שהוא צריך ללמוד קצת על השקעות ולהתחנך כלכלית טוב. "איזו תקופה", הוא אומר לחברה שלו בגיל 27, לא מאמין לאן שהוא הגיע וכמה הוא למד.
למה לאבי לקח כמה שנים להגיע לאן שהוא הגיע?
העיצובים, העמוד אינסטה, טיקטוק, האתר, החולצות באיכות גבוהה היו מוכנות אחרי חצי שנה. הכל היה מוכן. אם אבי היה יודע אז את כל הטיפים שאסף לאורך השנים הוא היה מיישם אותם בחצי השנה הראשונה. אז למה לקח לו כמה שנים עד שנהיה לו עסק של ממש?
לדעתי, מה שלוקח זמן רב הוא לא יישום, הטיפים או ניסוי וטעייה אלא הגעה לקהילות בהן אפשר לאסוף את הטיפים. במילים אחרות, בשביל להצליח אתה צריך "להתקרב לצלחת (המידע)" וזה - בהכרח לוקח זמן. בשביל להגיע לצלחת, אתה צריך לקפוץ בין קהילות וחבורות של אנשים, כאשר הקהילה ההבאה לא תקבל אותך עד שתגיע לרמה מסוימת של ידע והצלחה מוכחת. תזוזה בין אנשים זאת פעילות סוציאלית וכוללת ניתוקי ובניית קשרים ואלו דברים שמטבעם לוקחים זמן.
בשביל שאבי יצליח, זה קריטי להיות מפוקס על המטרה שלו כל כך עד שכל דבר שהוא שומע וכל טעות שהוא עושה, הוא לומד מכך ומיישם תובנות במוצר שלו. זה גם קריטי שהוא יהיה מסוגל לנתק קשרים שקשה לנתק עם חברי עבר בשביל להתקדם לעבר המטרה שלו.
האם אבי הוא דוגמה קלאסית לפריפריה?
אבי הוא לא דוגמה קלאסית, הוא דוגמה טובה לאדם מפוקס שיודע שהוא יכול להצליח ויודע במה הוא רוצה להצליח. ישנן שתי בעיות עם פער המידע והמרחק האינטלקטואלי/השכלתי בין פריפריה למרכז.
- בעיה פחות חמורה - חוסר שוויון הזדמנויות. בפריפריה, בני אדם מוגבלים בידע שסובב אותם. לא משנה כמה אדם יחתור ללמידה וחקר, הוא יוכל לדעת וללמוד רק ממה שסביבו ומה שסביבו, לא בהכרח שיהיה מספיק.
- בעיה מאוד חמורה - בפריפריה רחוקה ומנותקת בני אדם יכולים להיות משוכנעים שהם חיים טוב ונהנים מכל מה שיש לחיים להציע, בלי לדעת שהם כלל לא בכיוון. הם יכולים להיות כל כך מנותקים שהבעיה היא לא שהם לא יודעים איך לנצח אלא שהם לא יודעים בכלל שאפשר לנצח.
זאת עיקר הבעיה בלחיות בפריפריה וזאת לדעתי ה-בעיה שדורשת הרבה מהתשומת לב שלנו.
עושר ועוני עוברים במשפחה וכו': תובנות מלגדול בבאר שבע
לחיות בבאר שבע גורם לך לחשוב על כך שלאנשים יש 2 פוטנציאלים – אחד שמראה על מה אדם יכול להשיג אם יממש את כל יכולותיו למקסימום ושני, מה היה יכול לעשות ולהיות, אילולא ידע שהוא יכול לעשות את זה, אילולא היה לו כיוון.
אני גם חוויתי את זה בצורה רבה בספורט. התחרתי באתלטיקה קלה כאצן וקופץ לרוחק במשך שנים ואחד הדברים שעולים עם השנים זה כמה אתה מוגבל, אם אתה נולד רחוק. הכוונה רחוק מהצלחת. כל מי שנולד דרומית לבאר שבע, גם אם יהיה לא פחות מיוסיין בולט הבא – אם לא יהיה לו מזל ובטעות הוא יפגש עם איזה מורה ספורט שחי פעם צפונית לבאר שבע, הוא אפילו לא ידע שאתלטיקה זה דבר בארץ. ואם הוא ידע על כך, זה יישאר במסגרת התאוריה בלבד כי פרקטית יכול להיות שהוא לא יראה אצטדיון אתלטיקה אמיתי עד אחרי הצבא. יודעים מה, גם אם הוא יירשם לחוג, הוא יסע שעתיים לכיוון? כמה זמן זה באמת יחזיק?
וזאת רק דוגמה אחת. אם להסתכל רחב יותר, יש אינסוף פרסים שאתה לא יכול לקטוף אם אתה גר רחוק מהצלחת ויש אינסוף דוגמאות של אנשים כל כך מוכשרים שפשוט לא ידעו על כך שהם מוכשרים. אם נצליח לתת שוויון הזדמנויות רחב לכל המדינה הקטנה שלנו, זה מדהים לאילו אופקים נגיע.
קצת אופטימות ופתרונות: מה עושים עם הפער?
זה ידוע וברור שאנחנו חיים בעידן עם הפערים הכי מצומצמים אי פעם בין האליטה לעם.
גם אם לעיתים מרגיש שחברות הטק הגדולות הפכו למדינות, אינטרנט צמצמם את המרחק בין הפריפריה למרכז בהרבה. בכל הנוגע ליזמות ונסיון, יש דברים שפשוט אי אפשר ללמוד באינטרנט. לכן הפערים עדיין קיימים אך הם קטנים עם כל המצאה טכנולוגית שיוצאת לשוק. אפליקציות הבינה המלאכותית מעניקות עוד יותר עוצמה לכל אדם יחיד ותורמות רבות להקטנת הבדלי הכוחות בין חברות גדולות לאנשים פשוטים. במילים אחרות, היום האדם הקטן יכול להתחרות בחברות גדולות בלי קשר למקום היוולדותו יותר מאי פעם.
דברים נוספים שישראל יכולה לעשות היא לפעול למען ערבוב בין אנשים מהמרכז והפריפריה. לפעול למען הגדלת החיכוך בינהם והקטנת הפער המנטלי בינהם. הבעיה היא פחות ההשכלה ויותר המנטליות - הילד הממוצע בפריפריה מאמין בעצמו ושואף פחות מילד במרכז.
דוגמה להגדלת החיכוך והפחתת הניתוק היא בניית רכבת מהירה מאילת לתל אביב. רכבת כזאת תפחית את הניתוק, תוריד את מחירי הדיור ותחבר אנשים שגרים רחוק מהמרכז למרכז ההשכלתי של המדינה.
רכבת שכזאת תקרב אנשים רעבים - לצלחת.