פרספקטיבות על זמן.

זמן טס ומוטב שננצל את זה. לא את הזמן ננצל, אלא את העובדה שהוא טס.

אני צעיר, בן 20. לא חוויתי מספיק בשביל שיהיה משקל כבד למה שאני כותב. כן חוויתי מספיק בשביל לשים לב שזמן נע מהר ושאנחנו שוכחים את העבר אפילו מהר יותר. אנחנו תופסים זמן שונה מאוד בהסתכלות על העתיד והעבר, ואנחנו בעלי זיכרון רגשי ותחושתי הרבה יותר קצר ממה שנדמה לנו. החדשות הטובות הן - שאת שתי תכונות אלו אפשר לנצל לטובתנו.

אני הולך לכתוב על כמה דרכים לאחוז ב“זמן”. תעשו עם זה מה שתרצו, לי זה שינה את החיים.

לחשוב בשבועות או חודשים, לא בימים

במהלך בית הספר לעולם לא הייתי חושב רחוק. לא יודע למה, פשוט לא היה צורך. מטרות יעד, שלרוב היו מבחנים או פרויקטים היו במרחק של גג כמה חודשים, אבל גם בהתקרבותם לא הייתי מתחיל לתכנן יותר משבועיים קודם. התחלתי להשתמש בלו"ז רק בסוף י“א ואני כנראה הייתי חריג ומהיחידים אז שהשתמשו. אם הייתי רוצה משהו, הייתי הולך וקונה או משיג אותו עד סוף השבוע. שום דבר בדרך כלל לא היה צריך לחכות שבועות.

ואז הגעתי לצבא, איפה שלהשיג חתימה של בן אדם לוקח שבוע, וכשאתה מספר את זה לחברים בסופ“ש, התגובה הראשונה היא ”איך הצלחת להשיג אותה כל כך מהר?!“. בהתחלה זה היה שוק ולקחתי את זה רע. לקחתי את זה כחוסר יעילות והתעצבנתי שדברים פשוט לא זזים. עכשיו אני עדיין רותח מאותן סיבות אבל מודה עמוקות לאחד מהשיעורים הגדולים שהצבא נתן לי: לחשוב בשבועות וחודשים.

אפילו הטרמינולוגיה בצבא (או איפה שאני נמצא), המילים שמשתמשים בהן, מראות על פרקי תקופה ארוכים מימים. אם זה ראשון או שני, ברכת השלום היא “שבוע טוב” ואם רביעי או חמישי, ברכת השלום משתנה ל“סופש נעים”. רק בשלישי תיפול על ברכת “יום טוב” (או בשעות בוקר מוקדמות בשאר הימים) וגם זה משום מה לא כל כך נשמע בין האנשים. הצבא מהחוויה שלי, חושב בשבועות. אפשר אפילו להגיד שהצבא חושב ביציאות הביתה. יש סט משימות ועבודה שצריך לעשות עד היציאה הביתה והתכנון הוא בהתאם. התכנון מתרחש בתחילת השבוע או סבב היציאות ומראה על איך מצליחים לעשות את כל המשימות עד היציאה הבאה. מתכננים פעם אחת ולאחר מכן מגיע הביצוע ופתרון הבלת"מים שצצים. אף אחד לא קם בבוקר ושואל, "איך אתקדם למטרות שלי היום" כי זה כבר נשאל.

לחשוב בשבועות זה עוצמתי כי כשאתם חושבים בשבועות:

1. אתם מצפים לראות שינוי בשבועות ולא בימים. כשעובדים שבוע, השינוי הוא הרבה יותר גדול מכשעובדים בימים, ואז קל יותר למדוד התקדמות והיא יותר ויזואלית אל מול התקדמות יומית.
2. קשה יותר לאבד פוקוס בשבועות, כי במקום שכל יום תצטרך לחשוב מחדש מה עושים - יש לך את כל השבוע פרוס למטרה הזאת. אפשר לחשוב על זה כשני אנשים שרצים, כשהזה שחושב בשבועות נע בצעדי ענק אל מול ההוא שחושב בימים.
3. יש ראיה רוחבית. בן אדם עם מפה מנווט יותר טוב מאדם שמביט בסביבתו עם עיניו כי במפה ניתן לראות יותר רחוק. כשאדם מתכנן יום-יום, הוא לא מסוגל לראות רחוק ובגלל זה ההתקדמות היא לא בקו אחד קדימה אלא היא אוסף של ניסוי וטעיה של סטיות וחזרות לדרך. לעומת זאת, לתכנן שבוע-שבוע או חודש-חודש גורם לך יום אחד לשבת ולשרטט בדיוק את הדרך שאת/ה צריך/ה לעשות על המפה ככה שמה שיישאר לך, זה רק לצעוד בדרך המשורטטת. את/ה כמעט ולא תסטה/י מהדרך, כי כבר חשבת על רוב הבעיות מראש.
4. ביצוע יותר טוב. במקום לתכנן לטווח קצר, התוכנית כבר עומדת ורק נשאר לבצע.

משל הסיפור: אם אתם רוצים ללכת בכיוון מסוים מהר, תתכננו כמה שיותר מראש ככה שרק יישאר לכם לבצע ולהתאקלם לבעיות שיצוצו. התכנון גם הוא משימה שצריכה להיכלל בתכנון הקודם. זאת משימה לכל דבר שצריכה להיעשות בכובד ראש.

דעו מראש איך היום בו הגעתם לתאריך היעד יראה (ותעשו עם זה משהו!)

אחרי הבית ספר אנחנו מתחילים לשמוע הרבה על תאריכים רחוקים. האמת שזה מורגש במלחמה במיוחד אבל גם בלי קשר: “עוד חצי שנה גמר ליגת האלופות”, “הלחימה תמשך כל 2024”, “הפיקדון יופרע עוד שנה וחצי", " One Republicמגיעים שנה הבאה”: כל אלו נשמעים מאוד רחוקים. ככל שזמן עובר ויותר תאריכים רחוקים מגיעים ליומם - אתם מגלים שהגעתם לתאריך ההוא, בריאים ושלמים.

בנוסף, זה מה שצץ בראש 99% מהזמן בהגעת אותו אירוע רחוק: “הולי ש1ט. אני לא מאמין/ה שהגעתי לכאן, זה עבר כל כך מהר”. במחשבה שבאה אחריה, ישר תזכרו שאתם לא באמת זוכרים כמה קשה היה לכם בכל התקופה מרגע שמיעת התאריך הרחוק עד הגעתו. אתם אולי תזכרו שהיה קשה אבל לא תזכרו את החוויה, לא לרמה ממשית. וגם החצי חוויה שתזכרו לא תעניין אתכם כי כל מה שיעניין אתכם זה איפה אתם היום והחוויות שצברתם. יש תאריכים כמו הראשון בינואר או חגים שמכריחים אותנו להסתכל שנה אחורה ולשאול תמיד את אותן שאלות ולכן אי אפשר לברוח מהן.

לפעמים, נשאל את עצמינו "כמה השתנה מאז ש...?" ונטפח לנו על השכם אבל בהרבה מהמקרים, פשוט אי אפשר לשקר לעצמינו. אנחנו יודעים שלא הרבה השתנה במבט אחורה. תחושת ההחמצה מציפה אותך. לא הצלחת להתמיד בחדר כושר כמו שהבטחת בשנה החדשה ולא סיימת עם כמות הכסף שרצית בחיסכון. לא שברת שיא בבאנץ’ או בסקוואט ולא הגעת לעבודה שרצית.

הנה הפתרון שאני מציע: תזכרו מה יעבור לכם בראש ביום בו התאריך שקבעתם יגיע. כלומר ברגע שאתם קובעים תאריך יעד, צאו מנקודת הנחה ש:

1. התאריך שקבעתם יגיע. הוא נראה רחוק, אני יודע. אנחנו חיים בתקופת הYOLO אז יש פחד אוטומטי מתכנון רחוק (כי למה להשקיע עכשיו שנה אם יכול להיות שלא אהיה שם לקצור את הפירות?) אבל לא מגיעים רחוק אם לא מתקדמים באופן עקבי תקופה ארוכה. רומא לא נבנתה ביום אחד. תזכרו שכמו שהייתם נוכחים ביומולדת שלכם השנה ובשנה הקודמת ובזו שלפניה, 99% שתהיה נוכחים ביומולדת הבא שלכם וכל יום הוא מתקרב.
2. לא משנה כמה קשה יהיה לכם יום-יום, אלא אם כן אתם תאותגרו ברמה שוברת כמו טירונות בסיירת או שתהיו הומלסים, אתם באמת לא תזכור איך זה הרגיש. זה גם ממש לא ישנה לכם. תעבדו קשה כי מה שבעיקר תזכרו זה מה שיצרתם ולא מה שהרגשתם.

משל הסיפור: התאריך הרחוק והמפחיד בדרך ואתם תהיו שם כשהוא יגיע. לא ישנה לכם בכלל באותו רגע כמה קשה היה לכם אז תעמיסו על עצמכם ותעבדו כי ממילא תשכחו חצי מהקושי אח"כ. (תחשבו על הטירונות: זה שהיה קשה אז, מציק לכם היום?)

דאבל דאון על הנק’ הקודמת: תאתגרו את עצמכם.

עכשיו כשהבנו שלא יעניין אותנו ביום הגדול, כמה קשה היה לנו פעם: הבנו שאנחנו יכולים פשוט… להקשות על עצמינו. עכשיו, בשילוב תכנון ארוך (נגיד חודשיים קדימה) עם הידיעה שקושי בהווה לא מציק בעתיד - כל מה שנשאר הוא לאתגר את עצמכם לאורך זמן. תשבו ותתכננו לוז מפוצץ. תהיו שאפתנים, תשימו שעת עבודה ביום הזה שלא רציתם לעבוד, שעת עבודה נוספת ביום שנראה שאין בו זמן. זה לא י-פ-ר-י-ע לכם אחר כך, ת-נ-צ-ל-ו את זה. (תחשבו: האם אתם זוכרים איך נדפקתם והתעכבתם באחת מעשרות יציאות הביתה בשירות? זה משנה לכם עכשיו?)

זהו. אלו היו 3 הטיפים שגרמו לי לשנות את הפרספקטיבה על זמן. לסיכום:

• תחשבו בשבועות, לא בימים
• תהיו בטוחים שתגיעו לתאריך היעד בשלום. תמיד תזכרו מה תגידו לעצמכם כשתגיעו אליו בלי שהצלחתם לעשות את מה שרציתם.
• תתכננו קשה ושאפתני. תזכרו שמה שכואב היום לא ישנה מחר.

סתם מחשבות: הפירות של תכנון שאפתני ושיתוף פעולה

אני זוכר שהלכתי בטירה באנגליה לפני שנה ורבע. נדמה לי שזאת היה טירת וינדסור (Windsor Castle) ובאיזשהו שלב נתנו לנו להיכנס פנימה. אסור היה לצלם. תוך כדי שאתה הולך אתה רואה חדרים ענקיים (כל אחד יכל בכיף להכיל משפחה בתוכו) ובכל אחד קישוטים שיגרמו לשונא האומנות הגדול ביותר להתפלא. ציורים שתפורים על שטיחים באורך 10 על 4 מטרים, פסלי זהב, דיוקנים, כיסאות ושולחנות מקושטים. הכל ענק בצורה לא סבירה. אני לא מעריץ אומנות גדול אבל זאת הייתה חוויה בלתי רגילה. קצת תמונות שלא באמת ימחישו מה שעובר לך בראש.

תוך כדי שאני הולך, צצה לי בראש המחשבה: “בואנה, אני מסתכל על עבודה לא של אדם אחד, אלא של מאות. ולא מדובר באדם החי בעידן ליברלי שהחזיק בזכויות טבעיות וחי בנוחיות אלא עיניי בוהות במאמץ עבודה של מאות אנשים שעבדו במשך 12 שעות ביום במקרה הטוב!!” איני תומך בהעבדה אבל זאת הייתה צורה כל כך טובה להמחיש מה אפשר לעשות בתכנון ארוך טווח מגובה בביצועים. זוהי לא איכות הקישוטים והציורים שמדהימה, אלא הכמות האינסופית שלהם. הטירות עצמן, הרבה פעמים נבנו על ידי אנשים שלא זכו לראות אותן בשלמותן. עוד פעם, לא תמיד מסיבה טובה. אבל מישהו היה צריך את הויז’ן. העבר שלנו, של בני האדם, היה מזעזע מבחינת זכויות והתייחסות לפרט. (ואולי זה מה שנגיד על היום עוד 500 שנים). עם זאת, הוא השאיר לנו פירות יפים שגוררים מיליוני תיירים כל שנה. מה היה לבנאים בראש כשהניחו את הלבנה הראשונה? לאילו ממדים תכנון טוב וארוך טווח יכול להטיס את היצירה האנושית? האם פעם היו טובים יותר בתכנון ארוך טווח מאתנו? קחו למשל את קתדרלת יורק. מעל 240 שנות בניה. אנחנו מסוגלים לעמוד בתוכנית לאורך תקופה כזאת? האם תוכניות באורך הזה בכלל רלוונטיות בעידן משתנה כמו היום?

ומאז השתדרגנו. מטירות הגענו לחברות טק עצומות שמעבידות מאות אלפי עובדים. ממשהו מוחשי וענק למיליארדי דולרים שמחליפים ידיים “על הנייר”, בלי שהכסף נראה או היה קיים פיזית אפילו לרגע אחד. כמה אירוני, הרבה יותר עובדים יוצרים משהו הרבה פחות מוחשי.

תאתגר כמות גדולה של אנשים למשך זמן ממושך, תוך כדי שאתה יוצר עבודה לכל אחד שלא סותרת את עבודתו של השני ואתה בונה את מייקרוסופט ואפל. אתה מוצא חיסון לקורונה. אתה מוצא פתרון למשברים בינלאומיים ולבסוף, אתה משנה את העולם.

אסיים עם קצת קובי על תיכנונים וביצועם:

“I am not negotiating with myself. The deal was already made… When I set out at the beginning of the summer… I signed that contract with myself. I AM DOING IT

תתכננו רחוק וקשה, ותעמדו בזה.