הסיפור שלי

אם יש לי בראש את איך שאני רוצה לחיות, זה לא יצא לי מהראש עד שאני אחיה בצורה הזאת. לא רוצה להתפשר.

פעם ראשונה שדפוס ההתנהגות הזה הכה בי היה בשנה-שנה וחצי האחרונות בתיכון. לא משהו שבא וסוחף אותך בין רגע, אבל יכולתי להרגיש שאני לא מסופק.

אז די חיכיתי שהבית ספר יסתיים.

כי רציתי לעשות פרויקטים אמיתיים ולא לשבת בבית מאות שעות על משהו שאף אחד לעולם לא יראה

כי רציתי להיות הכי גרוע בחדר

כי רציתי את התנאים הכי טובים להתאמן ואת הסביבה הכי טובה

כי רציתי לפתור את הפציעה שהייתה לי במפשעה שנים ושום דבר לא עזר

כי הרגשתי שאני פשוט לא גדל ולא קרוב לפוטנציאל האמיתי שלי כל בוקר שאני קם .

ואז הבית ספר נגמר. רשמית, לא יכולתי להאשים אף אחד.

אני פצוע? בעיה שלי ואני צריך לפתור אותה. אני רוצה שישימו לב אליי בהייטק? אז אני צריך לעשות רעש כדי שמישהו יסתכל בכלל.

אף אחד לא הולך לעשות את זה בשבילי. אף אחד סביבי גם לא באמת עשה את שני אלו קודם, אז להציל - אף אחד לא יציל.

אז מעכשיו, הכל בידיים שלי.

וזה עבד.

אחרי שלוש שנים של פציעה במפשעה שלא עזבה אותי, ישבתי חזק על טיקטוק אינסטגרם אינטרנט, הלכתי למטפלים במרכז, הקשבתי לגוף שלי ומדדתי איך אני מגיב לכל תרגיל, מה משפר את המצב ומה לא. בסוף יצאתי מזה לשנה הכי טובה שהייתה לי באתלטיקה מאז 4 שנים.

ותוך כדי התחלתי לעבוד על איזה אתר. אז - לפני ה-ai, דברים לקחו הרבה יותר זמן, אבל גם הוא בסוף יצר לא מעט רעש.

וסיימתי את קיץ 2023 עם מומנטום נורא חזק. מומנטום שמה שמלווה אותו, זה המחשבה שאם אני לוקח דברים בידיים, ולא משאיר אותם בידי אף אחד אחר - דברים מתחילים לעבוד. להיות אגרסיבי כלפי המטרות שלך, ולתקוף אלף חזיתות במקביל - זה עובד.

ואז הגיע הזמן להתגייס. ואני ממש רציתי להיות בצבא. חשבתי שהפעם, בניגוד לכשהייתי בגן, אני יכול להשפיע על השיבוץ למסגרת ההבאה שלי. להשתבץ במקום טוב ולמצוא את הסביבה שלי. סביבה שאני אתפתח, אתקדם בה. שאני ארגיש כאילו אני מובא לקצה כל יום. או אולי אפילו, לא ארגיש כאילו אני מבוזבז כל יום - היה מספיק.

אבל זה לא קרה, מאלף ואחת סיבות. וב-2024 כל טיפת מומנטום שהייתה לי נעלמה. מראש ההר לבור מלא בבוץ. מהילד החכם והספורטיבי הזה בתיכון ל-באמת כלום ושום דבר בצבא.

(וברור שבהתחשב בתקופה, אני כל כך בר-מזל שיצאתי בריא מהצבא. שיש לי את הזכות לכתוב את הפוסט הזה. זכות שרבים לא זוכים לה. אני מעריך ומודה על זה כל יום.)

2024 הייתה שנה נוראית. אתה לא יכול להתקדם בכלום, הסט אפ של החיים שלך כל כך גרוע שבא לך לבכות. אתה נעול, אתה לא אוהב את מה שאתה עושה, אין לך זמן לכלום. כולם בחוץ נראים כל כך משמעותיים ולמרות שלכולם חרא, יש להם סיבה טובה לקום בבוקר ולמרות שבא לך כל כך לשנות את המצב, אתה פשוט, פיזית, לא יכול. אי אפשר.

אלה היו הרבה חודשים בודדים.

פרשתי מהספורט.

הבנתי שהעולם שלי לא מתכנן להשתנות. אז באמת מתוך הכרח, התחלתי להשתנות.

(נזכר בשיחות עם עודד באימוני חד״כ ב11 בלילה ואז ידיים על המתח עד שמישהו נופל ודיבורים על בודאיזם וסבל. ויואב שאחר כך הצטרף. דיבורים על לאהוב את האש. לאהוב את הכאוס. לשמוח שזה נפל עליך כי אתה יודע שאתה הבן אדם הנכון למשימה.)

התחלתי לנתח את עצמי, למה אני מגיב איך שאני מגיב, למה אני לא שמח, איך אפשר לשנות את הרגשות שלי… לאט לאט חזרתי לקחת שליטה. לא היה לי על מה לקחת שליטה בחוץ אז התחלתי לשלוט מבפנים. התחלתי לעצב את המוח שלי מחדש. להנות משבועות רס״ר, למצוא זמן חופשי כשאין, להיות האדם הבוגר בחדר כל הזמן, בין אם חרא לי או טוב לי. בין אם בצבא או בבית. ״אתה הכתובת לבעיות, לא הספק שלהן״. זו הייתה שנה של ראש למטה ופשוט לשרוד.⁩

אנשים היו אומרים שהמקום היחיד שהייתי מחייך בו זה המכון.

התחלתי לעבוד על עוד פרויקטים בסופ״ש. עדיין לא היה ai חזק מספיק אז זה היה לוקח לי הרבה הרבה סופשים. אבל בסוף פרצתי קיר, והתקדמתי בצבא למקום שפיזית לא היה פתוח בשבילי. 2025 הייתה טיפה פחות גרועה. והתחלתי להרגיש יותר משמעותי, ולמרות שעדיין רוב הימים לא היו טובים בכלל, הפעם היה כיוון ומטרה מסוימת. חתרתי לאנשהו.

ואתם יודעים, אולי אני לא שמח בחלקי, או לא מעריך את הדברים הקטנים. כפוי טובה אפילו. אולי.

אני כן יודע שאם הייתי קם אסיר תודה כל יום, לא היה לי את הדחף להיות איפה שאני היום.

אבל זה לא שחור ולבן.

איכשהו, בסוף השחרור הגיע. אני באמת לא האמנתי שהוא יגיע אי פעם.

בפעם הראשונה הייתי סוף סוף חופשי לעשות את מה שבא לי. פעם ראשונה שסוף סוף אי אפשר להאשים אף אחד חוץ מאת עצמי. כי אם אני אשם, אז אני פשוט אתקן את עצמי.

אז גזרתי את החוגר.

והסוסים יצאו מהאורווה.

גזרתי ביום האחרון של 2025. ארבעה ימים אחרי זה כבר הייתי בעבודה חדשה ודירה חדשה. להתאמן תחרותי, חזרתי כבר באוגוסט (בעצמי וב11 בלילה אבל לגמרי חזרתי).

עיר חדשה, אנשים חדשים, הכל חדש.

הייתי רחוק מהמשפחה שלי שעתיים וחצי תחב״צ. וכל בחירה שלקחתי בימים האלו כללה בד״כ לפחות הקרבה אחת.

את מי נכון לבחור אחרי 5 שנים שאתה מרגיש מאחור? את עצמך או את המשפחה?

מהר מאוד נפלתי לשגרה משוגעת. יכול להיות שכלאתי את עצמי שוב? אחרי 5 שנים שהרגשתי כלוא? זה לא שניסיתי לאכול עוגה אחת ולהשאיר אותה שלמה. ניסיתי את זה עם עשר עוגות.

זמן חופשי - ז״ל. כל יום 3-5 שעות בדרכים. רגשות אשם כל הזמן ובכל מקום. איבדתי את הזכות להתלונן כי אנשים היו אומרים ״אתה בחרת את החיים״.

כאוס.

מבחוץ, זה היה נראה כאילו אני טס קדימה. מבפנים, היו כל כך הרבה שריפות לכבות שרק הכמות שלהן הייתה אובר וולמינג.
אבל פשוט כל כך רציתי הכל. כל מה שלא יכולתי לעשות כל השנים האלו כי הרגשתי כל הזמן ששמים לי מקלות בגלגלים.

כל הזמן הזה, הייתי חושב. מתי היה בכלל התיכון?

למה זה מרגיש כאילו זה היה בחיים אחרים? ושמי שהיה שם ואני, זה לא אותו בן אדם.

אני לא משחק במחשב, אני בקושי יוצא, אני בקושי פוגש את את האנשים מאז. הסביבה שלי שונה לגמרי, המקום שונה לגמרי. מה שאהבתי פעם ומה שעניין אותי פעם, כאילו נעלם מהחיים שלי. זה כאילו עברו מאות שנים.

ויש ימים שזה פשוט הורג אותי.

הקטע הכי גרוע בלהרגיש מנותק זה שאף אחד לא מגיע להציל אותך. אף אחד לא שומע את ה war stories שלך, של היום-יום. כשאתה מכין את האוכל לשבוע בחצות, או כשהאימון היה חרא, ונסעת שעתיים רק כדי להגיע לאצטדיון, שבו היית לבד. ועכשיו אתה חוזר, אבל וואלה נגמר האוכל אז אתה יורד לקנות ואז מכין ועד שאתה אוכל זה כבר 23:30. או שהוויז מראה שעה אבל כבר עברו שעתיים וחצי ואתה שעה בתור לחניה. או שאתה מרגיש אשם כל הזמן על העולם שהשארת מאחור. אבל למי תספר את זה? אין לך זמן. ולכולם יש בעיות, מה מיוחד בך. Were all alone in this together

אבל בסופו של דבר הלהבות החלו להכבות. אחד אחד, דברים התחילו להסתדר.

התרגלתי. קניתי רכב שעזר לי לפעמים (בתל אביב הוא מיותר). מצאתי את הרוטינה שלי. למדתי להיות אדיש לפקקים, ושלאחר זה לא ביג דיל, כי אני עושה מיליון דברים ואם אני מתחיל אימון ב18 זה לא מבאס, זה בסדר כי מה זה משנה מתי אני חוזר - העיקר שהאימון יהיה טוב. אם איחרתי את הרכבת ב-10 שניות, למה להתעצבן? למי זה יעזור? המתחרים שלי מרביצים את האימונים של החיים שלהם אימון אחרי אימון, למי יעזור אם אני אגיע עכשיו כועס לאימון.

ככל שהתקרבנו לקיץ, די וויתרתי על הספורט.

די, זה כבר לא בשבילי. אין לי זמן, אני לא באמת מצליח להתאושש ולישון כמו שצריך ואני נמצא באוטובוסים יותר משאני נמצא בבית. זה לא סרט, מי שעובד הכי קשה הוא לא זה שמנצח. מי שישן טוב הוא מי שמנצח. מי שלא נפצע, מי שלא צריך לעשות 1000 דברים בנוסף ללהתאמן. תשחרר אחי. גם ככה זה יום אחד האמסטרינג כואב, יום אחר העקב כואב. מי שנותן 100% אבל בפועל זה 50%, מקבל 50%. מה זה משנה מה הוא נותן.

ופתאום, התחילו לקרות ניסים.

שברתי שיא פעם ראשונה מאז שלוש שנים. ואז עוד שיא. ואז עוד שיא. סיימתי את השנה, עם יותר הישגים ממה שדמיינתי. רביעי בארץ בקפיצה לרוחק (7.01מ׳)!

אני מוקף בחיות בעבודה, שכולם עובדים על אותו מוצר מטורף, שגם הוא הולך ובונה מומנטום.

אני מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, בכל מקום - מומנטום מומנטום מומנטום.

אני לא האדם הכי טוב או חזק או חכם בשום חדר שאני נמצא.

אני חי בדירה משלי, אני חופשי לעשות מה באלי.

אני מנסה להיות הכי נוכח כשאפשר עם המשפחה. מנסה להתקשר יותר.

אני מחכה ל-2027 יותר משחיכיתי ל-2026.

ופגשתי כל כך הרבה אנשים מדהימים השנה. קודם כל, עידן שפתח לי את האופציה לחיים כאלו והביא אותי ל SLED.AI וליאור שהביא אותי לקבוצה שלו ושילם על טיפולים, וד״ר סאם, ומליסה ועדי מאיימקס שתיקנו לי את ההאמסטרינג אי שם בנובמבר 2025 ודורון שהביאה לי המוןןן אוכל באימונים כדי שאני לא אכין, ועזרה לי כל כך הרבה, ואמא שתמיד תמיד אכפת לה מה איתי.

אני יודע שלא הייתי מי שאני אם לא הייתי עובר את מה שעברתי.

אני מת על כל האנשים שגדלתי איתם, זוכר אתכם בכל יום גם אם אני לא כותב.

אסיר תודה על ה-8 חודשים הלאו.

ממשיכים.

(פורסם לראשונה באינסטגרם)